שעות לאחר האסון במירון שבו נהרגו מעל 40 מחוגגי ההילולה השנתית בל"ג בעומר, נמלאו כלי התקשורת, בתוספת התבטאויות של גורמים רבים אחרים, שמתמקדים כמעט לחלוטין באספקטים הבטיחותיים, ובבירוקרטיה שאפשרה את קיום האירוע השנה ובשנים קודמות לו, למרות סכנות הבטיחות במקום.

איש מבין הפרשנים וגופי ההנהגה לא מדבר על הקונפליקטים הערכיים סביב הפולחן במקום, שהם סממן ורק קצה הקרחון של קונפליקטים רבים בחברה הישראלית. קונפליקטים שגם לאחר שיסיימו לתקן את ליקויי הבטיחות במתחם הקבר, ולאחר שוועדת חקירה שתקום או שלא תקום תסיים להגיש את מסקנותיה, ימשיכו ללוות אותנו בתחומים רבים, וסביר שאף ימשיכו לגבות קורבנות, אם נמשיך להתעלם מהם.

 

אז מה גרם לעשרות אלפי אנשים להמשיך להגיע להילולה במירון? הילולה שגם בשנים שלא היו בה אסונות, סבלה מעומסים אדירים, ובוודאי חוסר נוחות רב למשתתפים?

איך קרה שהממונים (הדתיים, המשטרתיים או האזרחיים), אישרו את האירוע, תוך לקיחת סיכון רב שהיה ידוע להם, אבל בכל זאת העדיפו לאשר זאת? מה אילץ אותם לפעול תוך התפשרות על תחושת הסכנה הרבה, שרבים התבטאו בגינה בשנים שקדמו לאסון?

מומלץ לקרוא קצת על המקום בויקיפדיה או במקורות אחרים. דרך אגב, מתחם הקבר, כבר ספג התמוטטות בשנת 1911, שהוביל למותם של 11 בני אדם.

​

מפרספקטיבה של הספירלה הדינמית, שהינה מפתח להבנת פסיכולוגיית המונים, האירוע עצמו שהוא סוג של פולחן קדוש מגיע ממוטיבציות סגולות – כחולת.

סגול מאפיין את התעלות הרוח בעת טקסים מקודשים. מצב שסוחף את היחיד לחוויה עוצמתית קולקטיבית ויכול להשרות רגשות שלא ניתן לקבל במקום ובזמן אחר. ניתן למצוא טקסים כאלה בחברות של שבטים לקטים ציידים בשיא עוצמתם, או בעת התכנסויות דתיות של תפילה, ועד לחוויית אקסטזה שחווים חילונים רבים בהופעות חיות או במסיבה המונית.

המצב הזה, מאפשר למוח להפריש הורמונים מסוימים, שמתפרשים פעמים רבות כחוויה שבה מדווחים המשתתפים על איחוד עם האלוהי או תחושה של אדירה של קדושה. החוויה יוצרת חיבור קולקטיבי עוצמתי- "התעלות", אך גם תהליכי ריפוי נפשי אישי, חיזוק האמונה, תחושת משמעות, אופטימיות, והרגשת עליונות על אחרים.

​

כמובן שמי שחווה חוויה עוצמתית כזו ירצה לשחזר אותה, ומי שלא חווה אותה אך שמע אחרים מספרים עליה, ישתוקק לחוותה בעצמו.

המוטיבציות  (שיבטי- מיסטי) הם אלה שמסבירות את הרצון של המשתתפים להגיע לכזה אירוע בכל מחיר.

אך החוויה האישית אינה מקור המוטיבציה היחיד. בנוסף אליה קיימות המוטיבציות הכחולות שדוגלות בהקרבה למען משהו גדול מן היחיד. היהדות ככל הדתות המונותאיסטיות מעודדות חיים של וויתור למען מה שמתפרש כאידאל או כצו אלוהי. ההקרבה למען האמונה הקדושה מתעלה על ערכים של ביטחון ובטיחות, פעמים רבות על חוקי המדינה, וגם על הסברי רציונליים מדעיים.

קל להבין איך צורת מחשבה שפועלת מערכים סגולים כחולים, ומקבלת עידוד ממנהיגיה הרבנים ולחץ חברתי מתמיד מהקהילה שלה, תלחץ על כל הגורמים האחראים לקיים אירוע כזה בלהט פוליטי עצום.

​

ומה לגבי מאשרי האירוע- מנגנוני הפיקוח, המשטרה, משרד הדתות ושאר פקידי הממשל? איך רבים התריעו כבר שנים על הליקויים במקום, בכל זאת העדיפו לעצום עין מראש, ולאחר מכן לברוח מאחריות?

בראיה של הספירלה הדינמית אין זה מפתיע כלל. במדינה שבה הכוח הפוליטי מגיע מערכים אדומים (ערכים שמתמקדים ברכישת כוח, חופש פעולה, קבלת אהבה ציבורית, ותרבות של לחימה מלאת סיכונים), ברור שערכים של בטיחות לא יהיו הערכים המובילים בעת קבלת ההחלטות.

​

במדינה שחוותה התנגשות פוליטית וחברתית מורכבת בעת משבר הקורנה בדיוק בגלל אותו קונפליקט בין הערכים של בריאות הציבור, לערכים של אמונה וחופש, קשה מאוד להיכנס למאבק נוסף בתחום שנראה שולי הרבה יותר מאשר בעת הקורונה.

הבעיה עצמה אינם הערכים הסגולים והכחולים, וגם לא המוטיבציה של החסידים לחגוג את הקדושה. ערכים סגולים וכחולים בחברה יכולים להיות ערכים בריאים ששומרים על חברה תקינה ומאוחדת.

​

הבעיה נובעת בעיקר מתרבות ישראלית של מאבק פוליטי ערכי בין השכבות בחברה, של קיבעון ערכי שבו הצדדים מרגישים שללא מאבק ערכיהם יילקחו מהם, אורח חייהם, ולכן כל צד מתקשה להאמין ולשתף פעולה עם איכויות בריאות של צדדים אחרים בחברה.

במקרה הזה אם הציבור החרדי, היה פחות מאוים ופחות מפוחד מהצד החילוני, מדעי, רציונלי של החברה הוא היה משכיל לשתף פעולה טוב יותר ולקבל המלצות של מומחי בטיחות.

​

האסון במירון הוא יותר מכל דוגמא לקיבעון ערכי של הצדדים במדינת ישראל, קונפליקטים בין הפסיכולוגיות שמניעות את הציבורים השונים, ופחד לשתף פעולה עם היתרונות הברורים שיש לכל צד.

נכון שקשה להאשים גופים מדיניים כמו מבקר המדינה שהתריע לפני שנים על הליקויים, או גורמי בטיחות שסירבו לקחת אחריות על האירוע מראש, אבל השאלה המעניינת היא מדוע ציבור כל כך גדול ופוליטיקאים רבים לא השכילו לשתף פעולה עם אותן המלצות? והתשובה בראיה של הספירלה הדינמית היא שהמקור לכך, הוא חוסר אמון שנובע מקונפליקטים ערכיים. אותם קונפליקטים שקיימים בתחומים רבים במדינת ישראל- בין דת למדינה דמוקרטית, בין עליונות יהודית לבין שוויון וחופש דת, דרך הפרדה חינוכית, ודרך הפחדה של כל צד מפני הצד השני (והשמאל החילוני מפחד ומפחיד לא פחות). כל הקונפליקטים האלה ממשיכים וימשיכו לגבות קורבנות עוד שנים רבות.

לכן הפתרון לפני הכל צריך להיות הגדלת הגמישות הערכית של כל צד, קבלת האיכויות של צדדים אחרים בממשל ובחברה.  הרגעת הפחדים, שינוי תרבות של לחימה, והגברת שיתופי הפעולה הבריאים.